​

טלפון תמים ששינה את הכל

הכל התחיל מבחינתי בתחילת 2004, אז השתחררתי מהשירות בצה"ל והחלטתי שאני הולך להגשים שתי חלומות שעמדו לי בראש, לעבוד עם אנשים ועם תיירות חינוכית, מאז עסקתי כל התקופה בפעילות עסקית בתחום התיירות, כעבור 14 שנה  , אז נקראתי אני, יפתח, לנהל גוף תיירותי אשר היה בקריסה כלכלית מזה שנים, עד כדי כך שכח האדם צומצם משמעותית ולא היה מנהל למקום כשנה וחצי, בינתיים תפחו החובות והמקום נכנס למעגל שלילי של חובות, לקוחות מאוכזבים, ספקים שסגרו שירות וכן הלאה.

בצהרי יום חמישי קיבלתי טלפון מחבר יקר ששאל האם אני רוצה לבוא ולנהל את המקום כחלק מתפיסה שהגיע הזמן לייצר משהו חדש ולהציל את המקום.

מודה, התלבטתי לא מעט, מצד אחד זה נשמע קורץ לנהל מקום עם אתגר כה גדול ויכולת לשקם מציאות שבורה , מצד שני מי הלא נורמלי שייקח על עצמו מקום בסיכון ויכניס ראש בריא למיטה חולה. 

כאן הרגשתי שאני מקבל הזמנה, הזמנה ליציאה  מאיזור נוחות, מעבודה סופר מסודרת, משכורת תנאים מימוש עצמי ועשיה חינוכית כבירה.

ודווקא שבגלל שהיה כל כך נח הרגשתי כי זה הזמן לצאת מהמוכר והקבוע ולהתמסר לעשיה חינוכית כלכלית מיוחדת אשר תעצים את המקום ותיתן לו אופק חדש לחלוטין!

החלטתי להתחיל לעבוד במקום בו נראה שהכל אבוד!

​

חודש מרץ 2020

נדלג שלוש שנים קדימה, לאחר תקופה של עבודה סביב השעון, לילות לבנים, מאות טלפונים מספקים זועמים (ובצדק) בעיות כח אדם מורכבות קשיי תזרים ויכולת 'לגמור את החודש' ועוד ועוד, אני מתייצב מול מסלול הריצה, עם סיפוק בלב על עשיה לא קטנה בכלל, אך עם המשבר החדש הבא, הקורונה...

אני עולה על מסלול הריצה המוכר מהשנים האחרונות, עם מספר הבדלים משמעותיים- יש לי המון זמן יחסית לבעבר, אין תירוצים נורמטיבים של מאוחר עייף יום עבודה וכו, אני אחרי עבודה קשה מאוד ואתגרים אינסופיים, ויאללה קדימה פתיחת סטופר וריצת שטח של 5,7,10,15 ק"מ וכן הלאה.

וככל שאני מתקדם בק"מ של הריצה האתגר גדל האוויר נגמר והרגליים יותר עייפות, ואני אומר לעצמי פתאום 'קטן עליך'! 'עברת את אחד האתגרים הגדולים בחייך, חצית את קו האש ויצאת חי, התמודדת 24/7 עם אתגרים לא פשוטים, תן עוד קלימוטר או שניים ריצה, תמשוך את הרגלים יותר מהר ויותר חזק בעליה'!

והפלא ופלא זה עבד, הגוף הבין את הראש ואת הסיטואציה ואמר לעצמו 'אתגרים ניהולים? גדולים מתאגרים פיסיים'! וכך המהירות הלכה וגדלה והזמן התקצר והק"מ התארך כשהמוטו לאורך כל הזמן היה, תגדיר יעדים, תתאמץ, תאמן את הגוף ואת הנפש ותפתח את שריר הסיבולת שכבר הוכשר למאמץ נפשי ומנטאלי מהעבר, מעולם הניהול והיציאה מאזור הנוחות.

זה צף בכל רגע, הקושי והאומץ, ביציאה בבוקר לריצה ארוכה, לאימון ערב בסוף יום, בהוספת או מספר ק"מ למסלול האימונים ועוד.

מכאן צצה התובנה 'אתגרת את עצמך? ניצחת והצלחת'!

​

על יציאה מאזור נוחות

בעבר כתב אחד הרועי צאן היותר מיוחדים בישראל את הדבר הבא

"לאט לאט, תוך כדי רעיית הצאן, הבנתי שהדבר הקשה ביותר שקרה לעם-ישראל זה הישיבה. ככל שהישיבה תהיה כבדה יותר, קפץ עלינו רוגזו של מקום, והחומרנות הרסה כל חלקה טובה. לכן חשוב כל כך להימצא בתנועה, לנוע, לנוע בעקבי הצאן, לנשום אויר, להיחשף קצת לרוח, לגשם, לדברים מאוד מטהרים. כשמעיזים לצאת, זוכים להרבה ברכה במפגש החי עם העולם."

האדם שכתב זאת הוא יאיר הר סיני, רועה צאן, חקלאי ובעיקר אדם שלימד ארותנו לצאת מאזור הנוחות שלנו

'כשמעיזים לצאת זוכים להרבה ברכה במפגש החי עם העולם'

​

מהו בכלל אזור הנוחות עליו אנו מדברים?

אזור הנוחות שלנו מתחלף כמובן בין אדם לאדם, ולפי תחום החיים שלו, אזור הנוחות בעבודה לא זהה לאזור הנוחות בחברה או בבית בקרב המשפחה, ישנו אזור נוחות פיסי רגשי או בטחוני- אבל לכולם מכנה משותף אחד, היכן שנח לנו, אנו מרגישים מוגנים ומוכרים ומכירים- שם נרצה להיות רוב אם לא כל הזמן!

נוחות מתבטאת בחברה מוכרת, מקום עבודה נח ומוכר (לאו דווקא אם טוב לי, פשוט זה מה שאני מכיר) אזור מגורים אליו נולדתי, זוגיות שטובה לי או שאליה התרגלתי, מרחק נסיעה מוכר, מהירות ריצה שנוחה לי, הסמרטפון, המיטה שלי, הרכב שלי ביום גשום.

מהו האזור הלא נח? כל השאר או ההיפך מהמצבים הנ"ל – לקום מוקדם, לשנות מקום עבודה, לצאת מהמיטה לקול ילד בוכה, לקום לאישה מבוגרת באוטובוס, להתקשר לאדם קרוב לבקש סליחה שנפגע ועוד...

בטח תשאלו- מה רע להיות באזור הנוחות?

אז ראשית כל אין דבר רע, אלא חוסר התפתחות ומקובעות, יש אנשים שחיים כך לאורך כל חייהם ולכאורה הם נהנים מאורח חיים מעולה מבחינתם, אנו לא מכירים איזה בית משפט שבסוף החיים שואל אנשים 'כיצד לא העזתם לצאת מאזור הנוחות שלכם?'

עם זאת, חשוב שנכיר, בעיה זו היא האיום הגדול ביותר שלנו ועלינו, מכיוון שחוסר יציאה מאזור הנוחות לאתגרי החיים, היכן שרק יהיו, משאירים אותנו לעיתים קטנים מפוחדים עם יכולת גדילה מאוד מינימלית של האישיות.

אתן לכך מספר דוגמאות

אדם הרגיל לעבוד במקום עבודה מסוים, לאורך הרבה זמן, פיתח את האישיות שלו רק מול אנשים מסוימים, בהקשר מסוים עם מיקום טכני מוגדר, הוא לא התנסה בקהלי יעד אחרים ,בבוס שדחף אותו או איתגר אותו, או בהתמודדות עם אתגרי עבודה הדורשים ממנו מאמץ מיוחד מסוים, הכל נראה אותו הדבר על פני שנים (אגב, ברור שבתוך אזור העבודה ניתן להישאר ושם בפנים לקבל עשרות הזדמנויות לצאת מאזור הנוחות) אין צורך חלילה תמיד להחליף עבודה ללא צורך, אך כשהזדמנות זו קוראת לנו- מה עובר לנו בראש, אילו שאלות ופחדים מצפים אותנו?

'אולי ארוויח פחות, אולי יהיה לי בוס יותר קשה, אולי אאבד את מעמדי הקודם, יתכן כי אסע יותר זמן, אצטרך ללמוד דברים חדשים שאיני מכיר ועוד ועוד.

זאת אומרת רצים בראשנו עשרות שאלות שנובעות מבסיס אחד בלעדי ,מה יקרה לי אם אצא מאזור הנוחות שלי.

אותו דבר במגורים, החלפת רכב, תחום לימודים חדש ועוד.

תמיד יהיה לנו משהו מוכר (לאו דווקא טוב או קל אך מוכר) שאליו נעדיף להיצמד והוא תמיד יהיה עדיף על כל אפשרות אחרת, כי המוכר הוא הנח והאחר/השונה הוא עם סיכון מהותי שנובע בעיקר מפחד משינוי שיובל לאתגר, ואנו לא אוהבים לאתגר את עצמנו ברוב הזמן.

​

למה אתגר נחשב איום?

בעיקר כי הוא לא מתורגם נכון למשמעות שלו, אתגר נתפס כמאיים ולא כמקדם, כמכשיל ולא מאפשר, התרגום נובע מעשרות שנים בהם הורגלנו לחשוב וגם לשמוע אמירות שכאלו מכיל כיוון.

אבל בואו נהפוך לרגע אחד את המחשבה (ואחר כך נחזור בכיף לתפיסה הישנה J)

כשאני מאותגר, אני נדרש לחשוב, לתכנן, לגבש לעצמי דעה, מן הסתם האתגר גם ידרוש ממני כוחות נפש של חוסן, עמידה בלחצים, הקשבה לאנשים, זה ילך אתנו לחלומות בלילה ולבהייה וחשיבה לאורך נסיעה , במידה והאתגר חדש אנחנו נאלץ לגייס כוחות חדשים לאורך זמן ופתאום נבנה לעצמנו מן קומה חדשה בנפש, ממש כמו בגוף שלנו בזמן אימון ומנוחה-

אדם שמתאמן מאמץ את הגוף שלו לסיבולת מסוימת לגוף קשה והוא מאותגר, הוא מגייס כוחות ומסיים את האימון 'בסדר' קצת חלש וקצת פחות אנרגיה מלפני כן, אבל מה שהוא יעשה בזמן המנוחה זה יהיה לבנות כוחות חדשים על מנת להגיע לאימון הבא יותר טוב ויותר חזק, זה בדיוק מה שקורה בזמן המנוחה שלנו, בניית השרירים והסיבולת שלנו לזמן אתגר חדש.

באימון הבא, במידה ולא יהיה רחוק מידי, כבר הגוף יתייצב מול המערכה שלו בכך וכך % יותר חסון ואיתן, ופעם הבא יותר ויותר, משמע, בניגוד לשעת העצלן שרובץ ללא מעש, היציאה החוצה , האתגר הפיסי והמאמץ לא מחלישים את הגוף בדיעבד ובראייה ארוכת טווח, אלא רק מחסנים את גופו של האדם.

בטח תהנהנו בראשכם להסכמה מסויימת, 'אבל לך תספר את זה לאדם שיושב לו בנחת בביתו ושואל את עצמו מי רוצה על חשבונו ויוזמתו לצאת לאתגרי החיים?' או כפי שנאמר בתנך 'החסר משוגעים אנכי?' חסר לנו אתגרים גם ככה ביום יום?

זה נכון ישנם לא מעט אתגרים, בבית בעבודה בניהול האישי, רק אתגרים אלו שונים במספר מימדים-

1. הם צפויים מראש ברובם והם לא מוציאים אותנו מאזור הנוחות

2. הם נובעים, לא תאמינו, מכך שאנו עדיין תקועים באזור הנוחות שלנו.

גם אם לא באופן ישיר, הם נובעים מכך שאנו לא יודעים להתמודד איתם כי אנו כל כך 'מפונקים' במרחב המוכר שתנועות די מזעירות מפרקות אותנו, רכב שנתקע באמצע נסיעה, פקק מזדמן, מכתב מפתיע מהבנק יכולים לטלטל אנשים ולהוציא אותם מדעתם, שוב, כי הם תקועים ממש באותו המרחב שלהם למשך שנים.

​

המקום שבו אני מאתגר את עצמי זה המקום בו אני גדל!

אתן לדוגמא את המ"מ שלי מהמסלול בשריון ,שמו גלעד שטוקלמן ז"ל, גלעד כמ"מ במסלול הצמ"פ בחר ביודעין לבנות לעצמו צוות טנק עם חיילים מאוד מתגרים הכוללים חייל דרוזי, חייל בודד ועוד חייל עם קשיי סביבה ותקשורת ברמה חריגה, מאוד התפלאתי לראות את גלעד שיש לו את זכות הטלת הווטו והבחירה מי יהיה באיזה צוות, בוחר לו חיילים מאוד קשים שהניהול שלהם בתרגילי אש מסובכים מהווה אתגר לא קטן עבורו- והכל מבחירה שלו האישית!

לא התאפקתי ובאחת המשימות באיו"ש שאלתי אותו מדוע הוא נהג כך, וכך גלעד ענה לי 'החכה בחיים יפתח היא לא לבחור מה שנח לך אלא מה שמאתגר אותך ונותן לך אופק והשראה' זה הכל, במשפט- בחר אתגר, תגדל ותשפיע!

(אגב, גלעד נהרג במלחמת לבנון השנייה כשבחר, שוב, לצאת מאזור הנוחות שלו לחזור מחו"ל כדייל באל על ולהיכנס ללבנון שם נהרג בזירת מטענים)

​

אני בוחר משמע אני קיים!

בעבר חבר טוב שלי אמר לי משפט שמלווה וילווה אותי לכל חיי, 'שים לב שישנם אנשים שבוחרים וישנם שבורחים, ושניהם מאותם אותיות רק בנוטריקון, חילוף אותיות'

משמע, הבוחר והבורח נמצאים בדיוק באותו הספקטרום של תנועה מx  לy  רק שמשיקולים אחרים לחלוטין!

הבוחר נמצא במקום מודע ושואף אלי אתגר, הוא לא מהסס נכנס לקו האש גם חוטף בדרך, אבל לא שוכח לרגע אחד- בחרתי להיות כאן!

והבורח, נמלט מציפורני המוכר הקבוע והקשה, וכל כך רע לו שהוא מוכן לערוך שינוי בחייו.

אלא, שמעיני המתכונן החיצוני אף אחד לא יזהה מי בחר באמת ומי ברח, זה נמצא רק בין שתי האוזניים של אותו בוחר/בורח.

מתי נדע אם אדם בחר באתגר או ברח לזרועותיו מאיום הקושי? לרוב בזמן משבר, שם תבחן עומק הבחירה, כשהבוחר יתקל בקושי באופן טבעי הוא יתמיד לחתור בתוכו למרות האתגרים ,הבורח כמנהגו יחפש מהיר נתיב מילוט אל היעד הבא, אליו ייפלט כיונה הנביא ממעי הלוויתן.

נחזור לגלעד שטוקלמן ז"ל, בזמנו, בראשית שנות ה2000 בשטחי האש של צה"ל בגולן הוא בחר במלוא מובן הבחירה ביכולת שלו לנהל מציאות קשה ומורכבת, וגם לשלם עליה את המחיר האישי, מן הסתם היה צריך לחזור על הוראות מספר פעמים, התקשה בלהסביר וניסה שוב, הקפיד פעמיים ושלוש על כל הוראת בטיחות ואש, שילם בזמנו על שעות השינה בחזרה למסדר שני ושלישי על איכות נקיון הנשק וגם היה צריך לכבוש את כעסו מספר פעמים ולתת לפקודיו נסיון שני, להתאכזב כשלא החזירו לו אמון ושוב לכבוש את כעסו- הכל מ ב ח י ר ה מוחלטת שלו עצמו.

משמע- שהוא ידע לשלם את המחיר על היציאה שלון מאזור הנוחות של המפקד הרגוע והשלו שמקבל חיילים 'מושלמים' והלך לשדות האש של הקושי והאתגר- לי ברור ללא ספק ששם גלעד צמח וגדל ללא שיעור, בקומת הרוח בסבלנות בכך שהטביע חותם על אנשים אחרים. הוא עצמו נהיה גלעד אחר בעצם היציאה שלו מאזור הנוחות שלו.

​

אז תכלס, מהם שלבי היציאה מאיזור הנוחות?

ראשית

לבחור ולא לברוח, אם קשה במקום מסוים להיות בו ורק כשמיצינו את כל השלבים להמשיך ליציאה בחירית למקום אחרת, מבחירה ולא מבריחה.

שנית

להבין שבכל בחירה שיש לנו אנו אוטומטית מוותרים על המון דברים נלווים החל מנוחיות וכלה בזמן אנשים וסביבה מוכרת, הכל ישתנה, וזה חלק מהתהליך

שלישית

בחרנו? עשינו? עכשיו זה הזמן לעצור לשתוק לנשוך שפתיים ולהבין שכל מכשול ותקלה הם חלק אינטגרלי מהסיפור, לא להתחרט לא לפזול לצדדים ולהיות מאוד מאוד ממוקדים ב'למה בחרנו את מה שבחרנו'- להזכיר לעצמנו כל העת שבחירה היא תנועה חשובה, או כמו שאומרים בערבית 'פי כל חרכה, ברכה' בכל תנועה יש ברכה!

רביעית

 לפנק את עצמנו תוך כדי התהליך בהנאה מהתהליך, ליהנות מהסקרנות מחוסר הידיעה מההפתעה, מכך שלא הכל ידוע מראש ואנו בתהליך נבנה, רק אם נעשה זאת עם חיוך גם נתקדם בתהליך עצמו.